ססר טיימפו, משורר העיר

כפי שאלברטו גרשונוף ביטא, גם אם בצבעים אידיליים, את החוויה היהודית במושבות החקלאיות, כך את החוויה היהודית בעיר הגדולה ביטא בפחות נאיביות אך בהומור, באהבה ובכישרון, סופר יהודי שהפך לאהוד ומוערך אצל רבים בבואנוס איירס, הלא הוא ססר טיימפו (César Tiempo, 1906 - 1980).

הוא נולד בשם ישראל צייטלין בייקטרינוסלב (דנייפרופטרובסק) שבאוקראינה, אך אימץ את שם העת ססר טיימפו בשל משחק מלים של שם משפחתו המקורי צייטלין > צייט = זמן = tiempo, לין =להפסיק=cesar. בינקותו הגיע עם משפחתו לארגנטינה לאחר שזו נדחתה על ידי שלטונות ההגירה בארה"ב. כך הפסידה ארה"ב משורר, ואילו ארגנטינה זכתה במשורר נדיר.

אביו היה אחד מאותם סוחרים נודדים שכונו 'קוונטניקים', ביתו שרוי היה ב"מצב אביונות כרוני", כדברי טיימפו, וקשיי הפרנסה הביאו לכך שבהיותו נער עבר להתגורר אצל הורי אמו, להם חנות ספרים ובית דפוס. שם בעצם רכש את השכלתו היחידה, שאין לזלזל בה: בשל רעבונו לספרים וזכרונו הפנומנאלי, הייתה הכרתו את ספרות ארצו ושפתה ואת ספרות העולם, יוצאים מגדר הרגיל. פעילותו של טיימפו מגוונת להפליא: הוא כתב מספר נובלות, שתי מחזות שזכו לתהודה רבה בנושאי הפליית ה"אחר" ויחסים בין יהודים ללא יהודים. לטיימפו גם קריירה עיתונאית כבעל טור ביומון החשוב "לה פרנסה" ובעיתונים אחרים וכעורך סדרת רעיונות עם אישים חשובים, שלאחר מכן קיבץ ופרסם תחת השם "Capturas recomendadas",טיימפו גם חיבר מילות טנגו, וכתב תסריטים רבים עבור הקולנוע הארגנטיני המתהווה.

טיימפו חולק עם גרשונוף את האופטימיות בנוגע לאפשרות של חיים יהודיים בארגנטינה, וכמוהו מביע רגשי תודה על הבית החדש שארגנטינה העניקה ליהודים. אך שלא כגרשונוף, אופטימיות זו אינה מסמאת את עיניו כאשר עננים קודרים ממלאים מעת לעת את שמי היחסים בין יהודים לסביבתם. ואכן לא אחת יצא להגנת הקהילה כנגד דברי הסתה שהושמעו באמצעי התקשורת ולהגנה על זכותם של היהודים להיחשב ארגנטינאים מלאים (כדוגמת המכתב הגלוי שפירסם המגנה את הסופר אוגו וואסט בשל ספריו האנטישמיים). אולם ההבדל העיקרי ביניהם הוא, שבעוד שגיבור יצירתו של גרשונוף הוא מישור הפמפס, הרי גיבורת שיריו של טיימפו היא העיר, בייחוד הגטו:

גלים זהובים. סחרחורת. טירוף.
תחת השוט הכחול של השחר
רוחשים רחובות הרובע היהודי.

לאטן חולפות נערות מפתות,
להג הרוכלים מזמזם
ובתוך רטט הצחוק המצטלצל
מתפרצות הקריאות
כאשר בני ישראל טובלים
את טבילתם במי השמש

קטעים מתוך "Sabatión Porteño" מתוך הספר "Sabatión Argentino". כל הקטעים תורגמו על ידי.

הגטו הוא הלב הפועם והעוגן של החיים היהודיים, המקום בו פורחת הציוויליזציה היהודית, בו הם יכולים לקיים את מורשתם.
טיימפו מהלל את חיי הגטו היהודי כפי שגרשונוף מהלל את חיי המושבות, והוא עושה זאת באורח פיוטי, בחיבה ובהומור. מקום בו יהודים חיים חיי חולין ללא קדושה יתרה תחת מבטו האוהד של האל:

מפליגות על נהרות האספלט...

החשמליות המנומנמות.

נימולים העוברים
על הדיבר השביעי

נטרפים באורם המתעתע

של פרוזדורים מגנטיים

..חתול גונח מאהבה
משולי הגג של ממלכתו
ה' מחייך ברחמים

תחת זקנו עשוי שמיים

קטעים מתוך "Noche hiemal en el ghetto" מתוך: "Libro para la pausa del Sábado"

אין פירוש הדבר שהיהודי בבואנוס איירס צריך לכלוא עצמו בגטו. לגטו אין קיום במנותק מהוויית העיר בכללותה, הוא חלק מן המארג הקוסמופוליטי האופייני לבואנוס איירס עטירת המהגרים, שהרכבה החברתי והתרבותי רב גוני עד מאד. כך יהודי יכול להרגיש בביתו בכל מקום בעיר, מפני שהוא חולק עם בני העיר האחרים את אהבתו להווי המיוחד של העיר, הוא "פורטניו" (בן העיר בואנוס איירס) כמוהם. באשר לעובדה שרוב האוכלוסייה בעיר קתולית, בשירתו טיימפו מדגיש את המורשת המשותפת לנצרות וליהדות, תוך שהוא מחליק את התהום הפעורה ביניהן. עם זאת אין היהודי יכול לעזוב את הגטו מאחוריו, וכוונתו ליהודיותו, יידישקייט, שיש לשאת בגאון ואין לזנוח אותה גם כאשר עוזבים את הגטו הפיזי. רק בשומרו על מורשתו יכול יהודי להיות פורטניו אמיתי, כפי שהוא מבטא בדברים אלה: "הנני צאצא לנביאים, למתורגמנים ולקוונטניקים. אני יהודי בכל הצדדים הרגישים של ישותי ואין אני מתכוון לערוק מן היהודיות שלי... ובאשר מעמדי כפורטניו, אספר לך שהוא נלוש מן הבוץ של הרחוב ושל הלילה. ישנם דברים שלא רואים ולא חווים אותם אם לא נושאים אותם בפנים, כך נהג לומר נפשי התאומה חוליאן סנטז'ה. ואני נושא בפנים, לצד האלף-בית, מקצבו של טנגו".

טיימפו אוהב במיוחד את שפע טיפוסי השוליים שבעיר. בהנאה הוא מספר על השכונה שבה התגורר בשנות העשרים בחלק הדרומי של העיר כמשורר צעיר, בואדו (Boedo), ועל אותם "בני הבלייעל וטיפוסים אקזוטיים... השמנא והסלתא של הזמרים הנודדים, מספרי סיפורי סבתא, נגני גיטרה, שחקנים חובבים, ציירים הלומי הזיות, ומעל הכול, מחברי שירי טנגו המומי השראה... שהיו נאספים בחלביה של "אל גרקו", בעצמו מחבר טנגו מוכשר, לשמוע סיפורים".

שכונת בואדו ואחיותיה בדרום העיר, על אוכלוסייה העניים, העממית, של מהגרים ובני מהגרים, על טיפוסיה הצבעוניים, היא הסביבה שבה הרגיש טיימפו בבית, שבה יכול מהגר למוד סבל למצוא את דומיו.



לא בכדי היה טיימפו אחד מן האישים שנמנו על חוג הסופרים שקם בשכונה זו, שכונה 'חוג בואדו', שהוציא לאור למן שנת 1922 את כתב העת "Los pensadores"(החושבים), שהפך לאחר מכן ל"Claridad" (בהירות), והיה במה ספרותית לדור שלם של סופרים צעירים.

אנשי חוג בואדו ראו באומנות, נוסף על תפקידיה האסטטיים, כלי להעברת מסרים חברתיים, ובכך קראו תיגר על תפיסת חוג "פלורידה" היוקרתי ששכן במרכז העיר שבין סופריו נמנה חורחה לואיס בורחס, בעלי כתב העת הנחשב "Martín Fierro". אלו מצדם ראו את ספרות חוג בואדו כ"נמוכה …ונגועה במחויבות פוליטית". על אף תדמיתו העמיד חוג בואדו סופרים מן השורה הראשונה כרובטו ארלט, חואן ויגנלה ואחרים.



כבר בהיותו בן עשרים הדהים טיימפו את עולם הספרות על ידי "עקיצה" ספרותית מקורית, כאשר פרסם בכתב העת קלרידד שירים כביכול פרי קולמוסה של זונה יהודיה מאוקראינה, בשם קלרה בטר, שהיו כה אמינים ונוגעים ללב עד כי במהרה הוצפה המערכת במכתבים של גברים שרצו לגאלה מייסורי בית הבושת. גם עורך כתב העת "קנה" את קיומה של קלרה בטר, ולאחר זמן, בשנת 1923, קובצו השירים לספר, "Versos de una ...".

פרשה עסיסית זו יכולה להצביע על אופיו של טיימפו ועל רגישותו לזולת, אך גם על חוסר נכונותו לבטא בעת ההיא דברים הקשורים לביוגראפיה שלו ולמכאוביו כ"אחר" באופן גלוי, ולבחירתו במקום זאת לעשות כן תחת זהות בדויה. בשנת 1930 הוציא ספר שירים בשם "ספר להפסקת השבת" שזיכה אותו בפרס העירוני לספרות, ולאחר מכן את "סמבטיון ארגנטיני", ו"שבתראשון". כפי שאפשר להתרשם מן השמות, מוטיב השבת הוא מרכזי ביצירות אלה. היא מוצגת כפסק זמן מן השאון והזדמנות להתחדשות. כך לדוגמא בשירו "הולדת השבת":



שבת של פסק זמן –

שבת – של שביתת נשק,
של התחדשות– חדש – מולד ירח
של ראש חודש – להצלחה
של האיש הכמה, הרחק מן השאון,
למצוא מקלט ברחמים
של פנאי פעיל, של שלום קדוש,
ובהפנות עורף לסחרור ולמריבה
לאהוב את האל ולא לחשוב דבר
 

קטע מתוך "Nacimiento del Sábado" מתוך ספרו "Sabadomingo"



זהו אם כן רק טפח מפועלו ומיצירתו העצומה של טיימפו, אחד ממשורריה המייצגים של העיר, שעל שמו מוענק היום פרס ספרותי לסופרים צעירים, שבין מסריו עולה הקריאה להשתלבות שאיננה מיזוג בכור היתוך, אלא קיום משולב בתוך העולם הקוסמופוליטי של בואנוס איירס. אך מעלתה של שירת טיימפו אינה רק במסריו אלא באיכויותיה. בכישרון, בהומור ובלא מעט אירוניה, טיימפו מטפל גם בנושא המוות. כדי להדגים זאת אביא לקינוח פנינה נוספת משיריו שמתייחסת לגטו האחרון של יהודי בואנוס איירס, בשירו "בית עלמין יהודי":



אטומות לרתחת הרחוב, שמחות

בנמנומן וחופשיות מכל הזיה,

נחות כשפניהן לעולם עם אפיהן המעוקלים

נשמות שובתות אלה של מלכות היהודים.

ספינותיהן כבר עוגנות לעולמים

לאחר המסע בדרכים שאין מהן חזרה

עטיפת הספר Sabadomingo
איור של הצייר Andrés Guevara

כרו להם משכבים אלה ויסדו עיר שוכבת זו

כדי לישון את השינה האחרונה ברגל פשוטה.

ה"הוי-ם" של הזקנות עם כאבן הרעשני

לא טורדים עולם זה, מאוזן, שבע,

שבו בוער מקצב ה"מולס" המקונן

מוּשֵר במחיר קבוע עם תפיחות בחזה.

מפזזים כאן הימים את בטלתם בלאט,

נשמות הפרחים נותנות את קסמן

והשנורר שהפך לבעל קרקע

גם הוא שוכב באדמה לצד האריסטוקרטיה.

בשעה שהלילות מתהדרים בעיטוריהן

מעל לרוגע הסמיך של העיר הגמדה,

העדה השמית ישנה ללא שאיפות עקרות

בטוחה כי החיים לא יחלו מחר...

"Cementerio Israelita" מתוך "Libro para la pausa del Sabado"

גם עיר גמדה זו הנה עיר שיהודי בואנוס איירס בנו בתוך העיר הגדולה, אטומה אליה אך שרויה בתוכה, כמו הגטו.

לקריאה נוספת:

דף ברשת עטיר מידע על ססר טיימפו: http://www.elortiba.org/ct.html

טימפו הוציא מספר ספרי שירה, אשר קובצו לאחר מכן בספר אחד:

César Tiempo, Poesías completas, Stilman editores, Buenos Aires, 1979.

מקורות נוספים:

Estelle Irizarry, , "La broma literaria en nuestros días: Max Aub Francisco de Ayala, Ricardo Gullón, Carlos Ripoll, César Tiempo". Publicación: Alicante : Biblioteca Virtual Miguel de Cervantes, 2000.

Rita Gardiol, "The Move to the City as Seen in the Works of Tiempo, Eichelbaum and verbitsky", WCJS 9,B3 (1986) 293-300.

Naomi Lindstrom, Jewish Issues in Argentine Literature, University of Missouri Press, Columbia, 1989.