יהודים במרחב האורבני

ההתיישבות החקלאית חשובה בכך שתקעה יתד של נוכחות יהודית משמעותית בארץ שהיו בה לפנים רק יהודים מעטים. אך רוב ההגירה היהודית בחרה להתיישב בעיר, ויהודים בני המושבות עזבו אותן בהדרגה, לטובת ההזדמנויות התעסוקה שיכלה העיר המתפתחת להציע. הדברים אמורים בעיקר בנוגע לבירה בואנוס איירס.

בית הכנסת ברח' ליברטד

לקראת סוף המאה ה-19, הצטמצם שטח העיר לכמה בלוקים סביב כיכר מאי, לב לבה של העיר ולמעשה של המדינה כולה, בו שכנו עשירים ועניים כאחד. כך גם היהודים שזה עתה הגיעו ממזרח אירופה, שכונו על ידי האוכלוסיה המקומית rusos, 'רוסים', בחרו להתיישב בסביבות כיכר לאוואז'ה, סמוך למרכז ממש, אזור שוקק ונוח עבור המהגר הטרי למציאת תעסוקה. שם הוקמו מוסדות הקהילה הראשונים, כגון "קהילת ישראל" (Congregacíon Israelita) ובית הכנסת שלה ברחוב ליבֵרטַד, שהוקם בשנת 1897. היהודים היו בעלי מלאכות שאותן הביאו מארצות מוצאם: חייטים, סנדלרים, שענים; רבים פתחו בתי מסחר של בגדים יד שנייה ובתי משכון. מהגר שזה עתה הגיע יכול היה למצוא תעסוקה באחד מבתי העסק הללו. במקביל, מהגרים יהודים ספרדים מן האימפיריה העות'מנית, שכונו "טורקים", תקעו יתד בסמיכות לנמל, סביב צומת הרחובות קוריינטס ו-25 דה מז'ו.


כבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, מנתה הקהילה היהודית מעל 100,000 נפשות.
משהפכו הצפיפות ומחירי הקרקע והשכירות לבלתי נסבלים בתוך המרכז העירוני הקטן, נפרצו גבולותיו. האליטה יסדה את שכונת ההיכלות "באַריו נורטֵה" מצפון למרכז העיר, העניים, לרבות יהודים לא מעטים בעיקר ממוצא ספרדי, השתכנו בדרום העיר, בשכונות "לה בוקה" ו"בארקאס". אך עיקר ההתפשטות הייתה מערבה, לכיוון העיירה פלורֵס, שמאוחר יותר סופחה לעיר. היהודים נדדו אז למקום שעתיד להיות השכונה המזוהה ביותר איתם, היא שכונת "אונסה" (Once, על שם תחנת הרכבת "האחד עשר בספטמבר").
תחילה התיישבו באונסה יהודים שהיגרו מן האימפריה העות'מנית, חלקם דוברי לדינו, עובדה שהקלה עליהם את קליטתם. בעקבותיהם הגיעו בהמוניהם אחיהם האשכנזים. שם הוקמו המוסדות היהודיים, לרבות ה"חברה הקדושה" שמטרתה עם היווסדה הייתה לדאוג למציאת אתר להקמת בית עלמין יהודי ולנהל את סידורי הקבורה בו, אך ברבות הימים הפכה למוסד הקהילתי הראשי, העוסק בסעד לנזקקים, במציאת תעסוקה, ועוד.
כמו כן הוקמו בה בית חולים יהודי (Hospital Israelita), מוסדות חינוך ותרבות כגון תיאטרון יידיש, עיתונים והוצאות לאור ביידיש. כל אלה, נוסף על בתי העסק בעלי אפיונים יהודיים מזרח אירופאים, העניקו לאותם חלקים בשכונה שבה היו היהודים רוב גוון אתני מובהק, עד כי תויגה לרוב כ"גטו". כך מתאר זאת רוברטו ארלט (Arlt), בדברו על רחוב קוריֵנטס, העורק הראשי של השכונה:

"…מפואיירֵדון עד קאז'או מתרחש הנס. הרחוב משנה צורה, מתבטא במלוא אישיותו, מבליט אותה. בקטע זה מנצח המסחר בבדים ואריגים. מדובר בטורקים או ביהודים. נראה כמו חתיכה מהגטו. ישראל האידיאלי, ישראל על כל פעילותו האקזוטית. שם התיאטרון היהודי, בית הקפה היהודי, המסעדה היהודית, בית הכנסת, האגודה של חויקין, הבנק היהודי. שם, בתווך של כ 12- בלוקים, הקים ישראל את חייו האותנטיים.."1

היה זה כמובן גטו שבו הפרידו היהודים את עצמם מן הסביבה הלא יהודית מרצונם הם, כדי להקל על קליטתם בתרבות הזרה וכדי להיטיב לשמר את מנהגי המסורת שחייבו כינוס במקום אחד.
גורם חשוב שהעניק צביון מיוחד לשכונה היה הנוהג להפעיל את בית העסק המשפחתי במשכן המשפחתי הצנוע, מה שהפך את השכונה למקום שוקק, שבו המסחר וחיי היום יום שימשו בערבוביה. מלבד החיסכון בתחבורה, בשימוש הכפול במבנה למגורים ולעסק היה גם חסכון ניכר בתקופה שבה מחירי השכירות הרקיעו שחקים. נוסף על טקסטיל, עסקו יהודים בייצור ובמסחר רהיטים ותכשיטים. חלק גדול מן היהודים החלו את דרכם המסחרית כ"קוֵונטניק", (מספרדית cuenta, חשבון), סוחרים נודדים שנשאו את סחורתם על כתפיהם, על גבי אופניים או עגלה רתומה לסוס. כך יכלו להגיע אל לקוחותיהם (רבות מהן נשים שאותן הם כינו "מַריאַס") באזורי הפריפריה של העיר, ולמכור להם בהקפה ובתשלומים, תנאי תשלום שלא היו מקובלים במיוחד בארגנטינה, אך אפשרו לעניי העיר להשיג סחורות שהיו מנועים מלהשיגם עד כה. היהודים בתקופה זו ידעו ימים קשים של עוני ושל דוחק.

קונבנטיז'ו (מקור:wikimedia commons)

למן העשור השני של המאה העשרים, החל להיווצר ריכוז יהודי שני בעיר, בשכונת וויז'ה קרספו (Villa Crespo). חלק מן היהודים בשכונה באו מאונסה, אך רובם הגדול היו מהגרים שזה עתה הגיעו מפולין, שהיגרו בהמוניהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. גם שכונה זו קיבלה באזורים מסוימים צביון יהודי עד כי כונתה באורח היתולי "וויז'ה קרעפלאך". אולם אונסה נותרה השכונה המזוהה ביותר עם היהודים גם בעיני עצמם וגם בעיני הלא יהודים. בין השאר מפני שבוויז'ה קרספו התיישבו יהודים רבים בעלי אוריינטציה חילונית מובהקת, ואילו באונסה נותרה האוכלוסייה המסורתית יותר והאמידה יותר, על מוסדותיה המרובים. גם בימיה הראשונים של שכונה זו, כמהגרים רבים אחרים גם היהודים נאלצו בשל מצוקת הדיור לחיות בתנאי דוחק, בצורת מגורים אפיינית לבואנוס איירס של אותם ימים, המכונה קונבנטיז'ו (conventillo). מדובר בבתי מידות קיימים ( או שנבנו במיוחד לצורך זה) שבהם הוסב כל חדר להכיל משפחה שלמה, וכולן חלקו חצר ושירותים משותפים. צורת מגורים זו היוותה פסיפס רב תרבותי בו נפגשו בני לאומים שונים בתנאי תברואה קשים, ובדו-קיום לא נעדר חיכוחים. בגדולים שבקונבנטיז'וס כגון זה אשר שמו "אל נסיונל", התגוררו יותר ממאה משפחות בתנאי צפיפות קשים.

פריסת השכונות היהודיות

אף כי האשכנזים היוו את רוב תושביה היהודים של שכונת וויז'ה קרספו, גם יהודים ספרדים דוברי לדינו וערבית התיישבו בה והקימו את מרכזם סביב רחוב גורוצַ'גה, שהמה בחיים יהודיים בסגנון מזרחי, על דוכני המאכלים ובתי קפה כגון "איזמיר" המיתולוגי, בתי כנסת ותלמודי תורה שבה.
יהודים מחלב ומדמשק הקימו מאוחר יותר מרכז נוסף בחלקו הצפוני של רובע "פלורס", סביב רחוב אוֵוזַ'נדה, שהיה לריכוז הגדול ביותר של יהודים ממוצא סורי באמריקה הלטינית.
מרכזים קטנים יותר ופחות מוכרים הוקמו במקומות נוספים, כגון יהודי הטקסטיל בוויז'ה לינץ', אך עליהם אספר בהזדמנות אחרת.
משנות השלושים החל תהליך שבסופו התפזרו היהודים בכל רחבי העיר, ורבים מן היהודים עברו להתגורר באזורים נבדלים ממקומות עסקיהם. נוסף על כך שרבים מן היהודים עשו חיל בעסקיהם, אצל דור הבנים אנו עדים למגמה של נטישת המסחר לטובת המקצועות החופשיים.


מקורות וקריאה מומלצת:

חיים אבני, "קהילת בואנוס איירס", מחניים, גיליון קי"ג תשכ"ז

Arlt, Roberto, Aguafuertes porteñas, 1.ª edición, Buenos Aires, Losada, 1998, vol. II

Eugene F. Sofer, "From Pale to Pampa: A Social History of the Jews of Buenos 

Aires", Holmes & Meier, New York – London, 1982.

Gurruchaga entre Izmir y Sefarad

 

Tamara Kamenszain, "Los barrios judíos", Plural 20 (1979)